זה קורה כמעט כל לילה. בלי התראה, בלי צו חיפוש, בלי בית משפט. בזמן שאתם ישנים בשלווה, השכנה הפלסטינית שלכם ערה בחרדה.
הילדים שלה מקובצים בחדר אחד, מפוחדים. מנסים להבין מה פתאום חיילים רעולי פנים שלפו אותם מהמיטות ועכשיו עומדים להם באמצע הסלון, מצלמים אותם, פותחים להם מגירות, מדברים אליהם בערבית שבורה.
אחרי שהחיילים יוצאים מהבית הם משאירים אחריהם הרבה יותר מאשר בלאגן בסלון. המשפחה הפלסטינית נשארת עם טראומה: עם ביעותי לילה, ילדים שחוזרים להרטיב בלילות, תחושת נרדפות, אובדן שליטה. כל פלישה כזו מרסקת את התחושה הכי בסיסית שכל אמא ואבא צריכים – הידיעה שהם יכולים להגן על הילדים שלהם.
לפי נתוני סוכנות האו”ם לעניינים הומניטריים, בשנים 2017-2018 כוחות הביטחון פלשו 6,402 פעמים לבתי משפחות פלסטיניות. זה קורה בשגרה ללא צו שופט, ללא צו כניסה, ללא צו חיפוש או מעצר ולעיתים בשרירותיות מוחלטת וללא כל חשד כלפי דיירי הבית. כן, אפשר תמיד להצדיק את זה בנסיבות ביטחוניות. זה הכי קל והכי מתבקש. לא שאנחנו מזלזלים בזה, אבל בואו – זה הרי לא כל הסיפור.
אם אתם מסוג האנשים שמעז להסתכל למציאות בעיניים, אם אתם מבינים שמאחורי “הסיבות הבטחוניות” יש בני אדם, ילדים ומשפחות – אולי הגיע הזמן לשאול שאלות. האם באמת הגיוני שכל מפקד זוטר בשטח יחזיק בסמכות להחליט בעצמו על כניסה לבית, אפילו בלי צו שופט או מינימום חשדות? האם “יצירת תחושת נרדפות”, “הפגנת נוכחות” או “מיפוי של יושבי הבית” הם סיבות סבירות מספיק בשביל להעיר ילדים קטנים באמצע הלילה ולייצר להם טראומה שתלווה אותם לכל החיים? האם מישהו בכלל לוקח בחשבון את הפגיעה הזו כשהוא מחליט לפלוש לבית? ובכלל – למה נהלי הפלישה לבתי משפחות פלסטיניות נותרים חסויים?
כן, יש הרבה שאלות ומעט תשובות.
אנחנו מזמינים אתכן ואתכם להתחיל ולגרד את פני השטח כאן – בדוח הזה שמתאר את הפרקטיקה הנפוצה הזו, מציג ניתוח משפטי, מתאר את ההשלכות של פלישות לבתים על בריאות הנפש, ומביא עדויות מהשטח של פלסטינים ושל חיילים.
זה קורה כמעט כל לילה. בלי התראה, בלי צו חיפוש, בלי בית משפט. בזמן שאתם ישנים בשלווה, השכנה הפלסטינית שלכם ערה בחרדה.
הילדים שלה מקובצים בחדר אחד, מפוחדים. מנסים להבין מה פתאום חיילים רעולי פנים שלפו אותם מהמיטות ועכשיו עומדים להם באמצע הסלון, מצלמים אותם, פותחים להם מגירות, מדברים אליהם בערבית שבורה.
אחרי שהחיילים יוצאים מהבית הם משאירים אחריהם הרבה יותר מאשר בלאגן בסלון. המשפחה הפלסטינית נשארת עם טראומה: עם ביעותי לילה, ילדים שחוזרים להרטיב בלילות, תחושת נרדפות, אובדן שליטה. כל פלישה כזו מרסקת את התחושה הכי בסיסית שכל אמא ואבא צריכים – הידיעה שהם יכולים להגן על הילדים שלהם.
לפי נתוני סוכנות האו”ם לעניינים הומניטריים, בשנים 2017-2018 כוחות הביטחון פלשו 6,402 פעמים לבתי משפחות פלסטיניות. זה קורה בשגרה ללא צו שופט, ללא צו כניסה, ללא צו חיפוש או מעצר ולעיתים בשרירותיות מוחלטת וללא כל חשד כלפי דיירי הבית. כן, אפשר תמיד להצדיק את זה בנסיבות ביטחוניות. זה הכי קל והכי מתבקש. לא שאנחנו מזלזלים בזה, אבל בואו – זה הרי לא כל הסיפור.
אם אתם מסוג האנשים שמעז להסתכל למציאות בעיניים, אם אתם מבינים שמאחורי “הסיבות הבטחוניות” יש בני אדם, ילדים ומשפחות – אולי הגיע הזמן לשאול שאלות. האם באמת הגיוני שכל מפקד זוטר בשטח יחזיק בסמכות להחליט בעצמו על כניסה לבית, אפילו בלי צו שופט או מינימום חשדות? האם “יצירת תחושת נרדפות”, “הפגנת נוכחות” או “מיפוי של יושבי הבית” הם סיבות סבירות מספיק בשביל להעיר ילדים קטנים באמצע הלילה ולייצר להם טראומה שתלווה אותם לכל החיים? האם מישהו בכלל לוקח בחשבון את הפגיעה הזו כשהוא מחליט לפלוש לבית? ובכלל – למה נהלי הפלישה לבתי משפחות פלסטיניות נותרים חסויים?
כן, יש הרבה שאלות ומעט תשובות.
אנחנו מזמינים אתכן ואתכם להתחיל ולגרד את פני השטח כאן – בדוח הזה שמתאר את הפרקטיקה הנפוצה הזו, מציג ניתוח משפטי, מתאר את ההשלכות של פלישות לבתים על בריאות הנפש, ומביא עדויות מהשטח של פלסטינים ושל חיילים.
מעל 50% מהתקציב של יש דין ושוברים שתיקה הגיע בשנה החולפת מ״ישויות מדיניות זרות״. 100% מהעדויות בדוח הגיעו מפלסטינים שחיים בשטחים הכבושים או מחיילים ששירתו שם.
מעל 50% מהתקציב של יש דין ושוברים שתיקה הגיע בשנה החולפת מ״ישויות מדיניות זרות״. 100% מהעדויות בדוח הגיעו מפלסטינים שחיים בשטחים הכבושים או מחיילים ששירתו שם.